בשנים האחרונות אנו עדים לנישואים של בני זוג "מעורבים", דהיינו בני זוג שאינם משתייכים לאותה דת ו/או חסרי דת וכיוצ"ב.
כידוע לכל, לגבי יהודים בישראל, חוק שיפוט בתי דין רבניים(נישואין וגירושין) התשי"ג- 1953 בסעיף 1 נקבעה סמכות ייחודית ובלעדית לביה"ד לדון בענייני נישואין בישראל של בני זוג ששניהם יהודים אזרחי המדינה או תושביה.
מה עושים יתר הזוגות הנשואים המעורבים שנישואיהם עלו על השרטון ומעוניינים להתגרש? לצורך כך, חוקק המחוקק את חוק שיפוט בענייני התרת נישואין(מקרים מיוחדים וסמכות בינלאומית) תשכ"ט- 1969 שמהווה חריג לכלל כאמור לעיל.
מהו התרת נישואין?
לרבות גירושין, ביטול הנישואין או הכרזה שהנישואין בטלים מעיקרם.
גירושין לעניין חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בינלאומית) תשכ"ט- 1969 כולל ביטול נישואין ולמעט הכרזה שהנישואין בטלים מעיקרם.
הליך התרת נישואין
בני זוג המעוניינים "לשבור את הכלים" יפנו בתובענה להתרת נישואין לביהמ"ש לענייני משפחה ולפי מקום הימצאו של סגן נשיא ביהמ"ש לענייני משפחה המשתייך לאזור מגוריהם.
במקרה של סירוב של מי מבני הזוג ניתן להגיש תובענה להתרת נישואין לביהמ"ש לענייני משפחה לפי סמכותו לעיל. בעבר קבע החוק כי בני זוג המעוניינים להתיר את נישואיהם צריכים להגיש בקשה לביהמ"ש העליון וזה היה אמור להחליט לאיזה ביהמ"ש ינותב התיק ואולם בשנת 2005 שונה החוק וכיום כאמור לעיל ניתן לפנות לביהמ"ש למשפחה בו מצוי סגן הנשיא ביהמ"ש למשפחה המשתייך לאזור מגורי הצדדים.
בכל מקרה, בין ביחד ובין בנפרד צריך לצרף לתובענה את כל המסמכים הנדרשים כמפורט בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984.
סגן נשיא בית משפט למשפחה או שופט שבפניו מוגשת הבקשה להתרת נישואין או התובענה יבדוק את ההשתייכות הדתית של כל אחד מבני הזוג והוא מוסמך לפנות בכתב לראש בין הדין הנוגע בדבר, למשל במידה ובן זוג אחד נוצרי והשני יהודי אזי תבוצע פנייה לראש בית הדין של העדה הנוצרית וגם לראש בית הדין הרבני בכדי לבדוק האם קיים הצורך בגירושין על פי הדין הדתי שלפיו הוא דן.
ראש בית דין דתי המקבל פנייה כזאת חייב להודיע על עמדתו בצורה מנומקת בנוגע לסוגיה שלעיל בתוך 3 חודשים, במידה ונדרש על פי ראש בין הדין להאריך את משך הזמן להגשת עמדת בית הדין מאחר וקיים צורך לבצע בירור עובדות, במקרה כזה לביהמ"ש למשפחה היכולת להעניק הארכת זמן של 3 חודשים נוספים.
במידה ובית הדין הדתי קבע כי יש צורך בגירושין על פי הדין הדתי אזי בית המשפט יעביר את הבקשה להתרת נישואין לבית הדין הדתי, כדי שזה יקבע את המועד לדיון ולהחלטה בדבר הגירושין. יודגש כי אין בהעברת הבקשה בכדי להקנות לבית הדין את סמכות השיפוט ביתר העניינים הכרוכים בגירושין.
במידה ובית הדין קבע כי אין צורך בגירושין על פי הדין הדתי שלפיו הוא דן או כי הדין אינו מאפשר גירושין במקרה של פנייה לבית דין דתי של אחת מהעדות הנוצריות שבו קבע שהדין הדתי לפיו הוא דן אינו מאפשר גירושין או שלא נמסרה קביעה בתוך 3 חודשים מיום משלוח הפנייה והמועד למסירתה לא הוארך, או שחלפה התקופה שניתנה כארכה, אזי ידון בכך ביהמ"ש לענייני משפחה.
במקרים מסוימים רשאי נשיא בית המשפט העליון להורות כי סמכות השיפוט בבקשה מסוימת להתרת נישואין תהיה לבית המשפט או לבית דין דתי אחר זאת במידה ושוכנע כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין.
ראש בית דין דתי רשאי להודיע בהודעה כללית לנשיא ביהמ"ש העליון כי בהתקיים נסיבות מסוימות אין צורך בגירושין עלפי הדין הדתי שלפיו הוא דן, כדי שבן הזוג שעליו חל אותו דין דתי יוכל להינשא מחדש. התקיימו הנסיבות המפורטות בהודעה הכללית, לא תישלח פניה לאותו בית דין.
שאלה: במקרה בו בני זוג "מעורבים" למשל בעל יהודי והאישה אינה יהודייה והם מעוניינים
לפנות בהסכמה לבית הדין הרבני על מנת להתיר נישואיהם, האם לבית הדין הרבני
הסמכות לכך?
בעבר ובמהלך שנות ה-90 והלאה נהגו זוגות "מעורבים" רבים לפנות כאמור לעיל במשותף לבית הדין הרבני בכדי להתיר את קשר הנישואין ביניהם ולקבוע את מצבם האישי בדרך של הכרזה של בית הדין כי הנישואין אינם תופסים ולרוב בתי הדין נעתרו לבקשות אלו והצהירו על בטלות הנישואין ואישור הסכמים בין בני זוג להתרת נישואין.
בשאלה זאת דן בית משפט עליון בשבתו כבג"צ 9476/96 עו"ד סרגובי מאיר נ' בית הדין הרבני האזורי ואח' וקבע ברוב דעות בתאריך 11.9.2006 כדלקמן:
"…חוק שיפוט בתי דין רבניים(נישואין וגירושין) תשי"ג- 1953 אינו מסמיך את בתי הדין הרבניים לדון בבקשות להתרות נישואין, אם אחד מבני הזוג או שניהם אינו יהודי…"
ברירת הדין בביהמ"ש לענייני משפחה
במידה ולביהמ"ש למשפחה נקבעה הסמכות לדון בהתרת נישואין לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בינלאומית) תשכ"ט- 1969 אזי מכאן יש להחליט לפי איזה דין ידון ביהמ"ש, ולצורך כך קבע המחוקק בחוק האמור לעיל סדר עדיפות כמפורט להלן המבוססים על כללי המשפט הבינלאומי הפרטי:
1. הדין הפנימי של מקום מושבם המשותף של בני הזוג.
2. הדין הפנימי של מקום מושבם המשותף האחרון של בני הזוג.
3. הדין הפנימי של ארץ אזרחותם המשותפת של בני הזוג.
4. הדין הפנימי של מקום עריכת הנישואין.
באין דין שיחול לפי האמור לעיל רשאי בית המשפט לדון לפי הדין הפנימי של מקום מושבם של אחד מבני הזוג כפי שייראה לו צודק בנסיבות העניין. הסכמת בני הזוג תשמש לעולם כעילה לגירושין.
האמור לעיל מהווה תמצית ואינו מהווה בשום אופן ייעוץ משפטי וכל מקרה נדון לגופו ומומלץ להיעזר בשירותי עו"ד המתעסק בתחום
יולי 2017
